"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת וארא
געגוע
מכינאי מכינת רבין וחנתון שבת שלום
בסיפורו של ר' נחמן "מעשה משבעה קבצנים" אנו פוגשים בכל יום קבצן אחר. ביום השלישי מגיע לביקור הקבצן כבד הפה – הלא הוא משה רבינו שמעיד על עצמו "כבד פה וכבד לשון אנוכי"
במהלך הסיפור אותו יום מופיע הקטע היפיפה על הלב והמעיין
"יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב... וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו"
ניתנו כמה ביאורים אודות משל זה, מיהו הלב ומיהו המעיין, אך הגשה של ר"נ הוא כי ישנן מציאויות בחיים שבהם הקשר המשמעותי נבנה דווקא מתוך הגעגוע וההשתוקקות.
אל מול העולם של "תרבות הצריכה", בה רוצים שכל דבר יהיה זמין ומיידי, בכף היד, מציב ר"נ תפיסת עולם שונה המתיחסת לאו דווקא להשגים אלא למשמעות האישית שלהם.
"וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיגמר היום לא יהיה זמן להמעין ויסתלק חס ושלום, ואזי יסתלק הלב חס ושלום כנ"ל ויתבטל כל העולם חס ושלום כנ"ל, ואזי סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה, שקורין "גיזעגינין" (איחולים וברכות פרידה) ומתחילין לומר חידות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד.
מדוע מגיע קטע זה דווקא ביומו של הקבצן כבד הפה? נדמה לי שזו צריכה להיות הנחת היסוד של כל מפגש עם תורה, ענווה. ידיעה שיותר ממה שנאמר, יש עולם שלם נסתר. במקום מסויים המשילו זאת ליחס שבין האותיות של ספר התורה לבין הלבן של הגוולים (=הקלף), שהם חסרי מילים. התפיסה הרדודה מתייחסת למילים ולאותיות כעיקר, אך האמת היא שדווקא הלבן הוא המעמיד את השחור, בלעדיו לשחור לא יהיה קיום, ולכן מעלתו גדולה יותר. האין הוא המקיים את היש. החשק הוא המניע המרכזי לעשיה.
גם במפגש עם אדם - "צלם אלוקים" הדברים דומים. כשיש פגישה אמיתית בין בני אדם, התחושה המרכזית היא שאין מילים להגדיר מה בדיוק התרחש, המילים לא יספיקו, ועל כן דווקא הקבצן כבד הפה הוא שיכול יותר מכולם להסביר שלא כל דבר אפשר להסביר.
שנזכה תמיד להתגעגע...
שבת שלום
חיים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה