יום חמישי, 12 ביוני 2014

לא להתפחד כלל - לפרשת שלח-לך

גם הפעם נגע ביסוד עמוק וקצר מעולה מהפרשה. 

מדוע לא חפצו המרגלים להכנס לא"י, לכאורה זו המטרה ולשם יש להגיע?
הפסוק מתאר את ימי המדבר כמשולים לתקופת האירוסין בין בני זוג, בהם קיים חיזור ההדי ומשיכה גדולה עד מאד "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרוע".  
המדרש גם הוא מתאר את ימי המדבר כימים נפלאים הדומים לעונג של העובר במעי אימו. אוכל הם קיבלו את המן בו טעמו כל טעם. הם לא זקנו, בגדיהם לא בלו, כל העם מכונס יחדיו, השכינה שורה עימהם, ענני הכבוד היו סוככים עליהם מפני מפגעי הטבע. מציאות מושלמת. 
מושלמת מדי. 
בדיוק כמו עובר שעליו לצאת ממעי אימו, כך היה על בני ישראל לצאת מהאינפנטיליות של המדבר אל החירות הקשה בארץ. 

הפחד של המרגלים הוא הפחד מפני ההתמודדות והנפילות שיבואו.

מלמד אונו הרב קוק בספרו אורות התשובה עיקרון עצום - בשורה אחת: 

ביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה אדם בלתי חוטא - זהו עצמו החטא היותר גדול.

החטא היותר גדול הוא לא לחיות את החיים במלואם. לחשוב שכדי שלא אחטא לא אעשה משהו - זו בעייה חמורה יותר מאשר לעשות ולחטוא.

מי שלא עושה לא נכשל. אסור לא להתמודד. 

כמה פעמים עמדנו לפני החלטה ולא לקחנו אותה מחשש שמא... ניכשל. 
אתם לקראת שנה חדשה. שאלות רבות בפתח. 
האם להתגייס ל... האם להציע את עצמי ל... האם להגיד ש... באין ספור דוגמאות. 

להוסיף אומץ. לא לפספס כמו המרגלים. להיכנס לארץ - להיוולד! 
מזל טוב על הלידה


שבת שלום
חיים

הסוד של שבועות - "קבלה -תורה"

כמעט חג שמח מכינאים יקרים

"תיקון שבועות" קיבל את הנופח שלו בעקבות תורת הסוד של חכמי צפת במאה  ה-16.

להלן קטע מיסטי מרתק, בו מתאר ר' שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט "ידיד נפש") את חווית תיקון ליל שבועות שלו עם ר' יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך). מפיו של ר"י קארו בקעה קולה של השכינה המשבחת אותם על לימודם

קריאה מפעימה
ומי שמצליח, שיספר לי...
חג שמח של השראה ושל קבלת תורה
חיים


דעו לכם כי הסכמנו החסיד נר"ו (רבי יוסף קארו) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם.
וזהו הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא, 
....
ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: 
'שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אווירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם. והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלה יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם, ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן שינה שהיא אחד משישים במיתה, וסרוחים על עריסותם, ואתם נדבקתם ביהו"ה והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים, ברוך שם כבוד כו'. 
ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר: 
אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה' עוז לעמו יתן כו''. 
את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אוזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכייה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. 
ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם. ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו. וימס לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה. וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השנייה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. 
ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישון, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שינסנו בעוז מותנינו ועשינו בלילה השנייה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל:
שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון שני ההי"ן כו', ודברים רבים של חכמה אמר. 
הנה אחר כך אמר:
'אשריכם ידידי, אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בע"ה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תראו חרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל. ודעו כי אתם מבני עליה כו' כדלעיל. ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כיום הכיפורים.
ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו לסוד (לסדר) הלימוד. ואחר כך בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח הענין הלימוד ההוא. ואמר:
ראו השמע עם קול מדבר ככם, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גיבור אני, והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל. ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו וחוט של חסד המשוך עליכם מדי יום ביומו זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם. הקיצו שכורים, כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואת אלילי זהבו חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו. וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות...

ווידוי - לפרשת נשוא

בפרק ה אומרת התורה כי אדם שחטא (ומעל מעל=גזילה) צריך להתוודות "והתוודו, את-חטאתם אשר עשו".

הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה מביא פסוק זה כמקור למצוות הוידוי.  
כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה--אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה--כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא:  שנאמר "איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם . . . והתוודו, את חטאתם אשר עשו" זה וידוי דברים.  ווידוי זה מצות עשה.
מהו וידוי ומה מטרתו?

ראשית חשוב לציין שהוידוי הוא בין האדם לאלוקים. רק כאשר ישנה חשיבות לפרסם את הוידוי (חטא מפורסם או חטא שבין אדם לחבירו) עושים זאת בגלוי. ווידוי הוא בצנעה.

שנית: הוידוי הוא רק השלב הראשון של הכרת החטא, ההודאה ש"אני הוא החוטא", לקיחת האחריות האישית על מעשי ועל ההשלכות שלהן. ווידוי שהוא לא חלק מתהליך שלם לא רק שלא מועיל (כלפי האדם עצמו, וכלפי רבש"ע) אלא שהנביאים מעידים על שנאת הקב"ה אנשים שכאלה.

הבעש"ט מבאר כי עניין הוידוי לא קיים רק ביחס לחטאים ולתהליך התשובה, אלא חלק מהתנהלות כללית של האדם ביחסו לסביבה, במיוחד במקומות שבהם האדם אמור לחוש בגאווה

פעם אחת בא הבעש"ט למקום אחד, ועשו לו כבוד גדול, ואמר להם הבעש"ט, תדעו כי כשמכבדים לאחד, מפשפשים במעשיו בעולם העליון, אם הוא ראוי לאותו כבוד, ולכאורה עושים לו רעה המכבדים אותו.  אך באמת מי שנתן לו ה' יתברך חכמה בלבו, מיד כשמכבדים אותו מהרהר בתשובה, ומפשפש בעצמו במעשיו, וממילא עושים לו טובה המכבדים אותו, שהביאו אותו לידי תשובה

הכבוד שניתן לאדם, לא ניתן לו בחינם, עליו להצדיק אותו – זו לא מתנה אלא משימה. וכיוון שבאמת האדם לא ראוי לכבוד שניתן לו, הרי שבזמן שמכבדים אדם, עליו להמתמלא בצורך להתחזק ולממש את הפוצניאל שטמון בו, כפי שבא לידי ביטוי בכבוד שאחרים מעניקים לו, למרות שכרגע בתפיסתו של האדם את עצמו, הוא אינו ראוי לכך.  

האדם צריך להיות בתהליך פנימי של בירור עד כמה יש לפניו דרך ארוכה של תיקון והתעלות, שהוידוי והחשיפה של המצב המצוי לעומת המצב הרצוי, היא רק השלב הראשון בו.

[נעיר, שכמובן וזו דרכו של האדם כלפי עצמו, אך עלינו כחברה/כמחנכים לנסות ולהאיר בדיוק את אותם חלקים שלעיתים האדם בעצמו לא מודע לייחודיות שבהם. וכך, כמאמר חז"ל "כל הבורח מן הגדולה – גדולה רודפת אחריו]

שבת שלום וחודש טוב

חיים

היא צוערת רחמוני- לפרשת תזריע

שבת שלום מכינאים
1.
השבוע הייתי במילואים. בעמק החולה מול הרי גולן הירוקים. הרבה עבודת שיריונאות של זיווד והעמסת טנקים.

בין לבין חטפתי כמה דקות מתות כדי לשלוף ספר קטן וללמוד (אחרי עשרות אלפי שעות שירות לקח לי להגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא ספרון שנכנס לכיס, מחולק לפסקאות קצרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה). היה לי בכיס את הספר "שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) ושם מצאתי את הפסקה הבאה:

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם. השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם (אפילו פשוט שבישראל) נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר (שיחה פה)

הפסקה הזו תפסה אותי בדיוק בזמן: להיות במילואים זה עול: לעזוב את הבית, הילדים, העבודה, המיטה, המוכר, וללכת למקום אחר. על-פי רוב אני מוצא את עצמי מנחם את עצמי בשמחות קטנות. הפסקה הזו גרמה לי לראות את התמונה אחרת לגמרי, להיות שלם איפה שאני, ואפילו לשמוח בכך.

תורה אמיתית היא לא מילה כתובה, היא תורה שפוגשת אותי ביום-יום שלי ונותנת לי פרספקטיבה אחרת, חדשה.


2.
בפרשת השבוע נקרא על נדב ואביהו. לפי ר' צדוק הכהן מלובלין, חטאם היה הרצון למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים, והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו ש מצינו אצל נדב ואביהו".

הפנטזיה להיות "ערומים" (כך חז"ל מפרשים את חטאם) בלי מחיצות היא בדר"כ לא אפשרית  בעולמנו. יש הגיון עמוק בכך שמפגש מתחיל בחימום או ב"סמול טוק" ורק אח"כ מתחמם. השפה היא הלבוש שלנו, דרכו אנחנו מופיעים. האפשרות להיות מובן גם בלי לדבר היא "פנטזיה מוזהבת" שיש בה צד מסויים של אמת ("אהבה ממבט ראשון") אבל אפשר לתת לרומנטיקה לנהל את החיים.

והלוואי ואצליח לבנות עולם שבו, כמו בשיר של חלפי, שהקירות יהיו קיימים, אך אינם חיץ ביני ובין העולם.
חיים

ללבוש בגדים - לפרשת שמיני

שבת שלום מכינאים
1.
השבוע הייתי במילואים. בעמק החולה מול הרי גולן הירוקים. הרבה עבודת שיריונאות של זיווד והעמסת טנקים.

בין לבין חטפתי כמה דקות מתות כדי לשלוף ספר קטן וללמוד (אחרי עשרות אלפי שעות שירות לקח לי להגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא ספרון שנכנס לכיס, מחולק לפסקאות קצרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה). היה לי בכיס את הספר "שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) ושם מצאתי את הפסקה הבאה:

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם. השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם (אפילו פשוט שבישראל) נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר (שיחה פה)

הפסקה הזו תפסה אותי בדיוק בזמן: להיות במילואים זה עול: לעזוב את הבית, הילדים, העבודה, המיטה, המוכר, וללכת למקום אחר. על-פי רוב אני מוצא את עצמי מנחם את עצמי בשמחות קטנות. הפסקה הזו גרמה לי לראות את התמונה אחרת לגמרי, להיות שלם איפה שאני, ואפילו לשמוח בכך.

תורה אמיתית היא לא מילה כתובה, היא תורה שפוגשת אותי ביום-יום שלי ונותנת לי פרספקטיבה אחרת, חדשה.


2.
בפרשת השבוע נקרא על נדב ואביהו. לפי ר' צדוק הכהן מלובלין, חטאם היה הרצון למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים, והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו ש מצינו אצל נדב ואביהו".

הפנטזיה להיות "ערומים" (כך חז"ל מפרשים את חטאם) בלי מחיצות היא בדר"כ לא אפשרית  בעולמנו. יש הגיון עמוק בכך שמפגש מתחיל בחימום או ב"סמול טוק" ורק אח"כ מתחמם. השפה היא הלבוש שלנו, דרכו אנחנו מופיעים. האפשרות להיות מובן גם בלי לדבר היא "פנטזיה מוזהבת" שיש בה צד מסויים של אמת ("אהבה ממבט ראשון") אבל אפשר לתת לרומנטיקה לנהל את החיים.

והלוואי ואצליח לבנות עולם שבו, כמו בשיר של חלפי, שהקירות יהיו קיימים, אך אינם חיץ ביני ובין העולם.
חיים

יום שישי, 7 במרץ 2014

קרבנות ורצונות לפרשת ויקרא

קרבנות ורצונות

שבת שלום מכינאים יקרים
השבוע לא זכינו להיפגש כיוון ששהיתי עם התלמידים שלי בטיול שנתי בן ארבעה ימים במדבר יהודה.
1.  עזבתי לארבעה ימים את שאני אוהב: רעייתי, ילדי, המיטה (לנו בשטח), האוכל (בישולי שדה) וההרגלים היום-יומיים. לא היה קל. מה גם שנאלצתי לדחות ואולי לכן גם לוותר על משהו שחפצתי בו בגל הטיול. הקרבתי הרבה. והתחלתי לחשוב על המילה "קרבן"
2.  השבוע נתחיל לקרוא את הספר השלישי בתורה "חומש ויקרא" שעוסק בעבודת הכהנים במשכן (ולכשיבנה במקדש) שעיקרה הוא הקרבת הקרבן.  אודה על האמת למילה קרבן יש אצלי אסוציאציות לא פשטות; להיות קורבן או לעשות את עצמי קרבן ("להתקרבן") זו אחת התחושות הכי לא נעימות שיש לי, לשחוט יצור חי, והקשרים נוספים שלרובם אצלי משמעות שלילית.
לקחתי לטיול את הספר "שיחות הרן" (=ר' נחמן מברסלב) בפורמט כיס, כדי שאוכל לדפדף בו תוך-כדי ההפסקות וכד' בטיול, ומצאתי בו פסקה שמבחינתי מצאת בה מענה לשתי השאלות
 אלו הרוצים... ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות... דע שזה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדשה אף על פי שאינם יכולים לגמר כראוי. זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות ... ואף על פי כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי זה בעצמו הוא בחינת קרבנות ...וכמו כן בכל העבודות והקדשות שאדם רוצה לקדש עצמו אף על פי שאינו זוכה חס ושלום לקדש עצמו כראוי. אף על פי כן היגיעה בעצמה והיסורין והבלבולים שיש לו מזה מחמת שרוצה וחפץ לקדש עצמו רק שאין מניחין אותו. זה בעצמו הוא בחינת קרבנות
מהו קרבן? קרבן הוא המקום בו אני ניצב לפני אל חי, ומבטא באופן החי ביותר את הרצונות שלי. הנביאים התריעו מפני קרבנות שהם מעשה גרידא בלי רצונו של האדם. היטיב לתאר זאת הנביא ישעיה: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' ...דַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי".
החיים דורשים מאיתנו להקריב קרבנות. האתגר הגדול הוא למצוא את הרצונות שמסתתרים מאחורי המציאות. לבדוק איפה המציאות הנוכחית משרתת רצון עמוק שלי, וכך ממילא המציאות המורכבת ממותקת .
שבת שלום
חיים   


https://www.youtube.com/watch?v=_grWd-Z77jk

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

האחר הוא כמו אני - לפרשת כי תשא

בובר פינת ר נחמן -  לפרשת כי תשא

"כמים הפנים לפנים"

מכינאים יקרים שבת שלום

פרשת השבוע עוסקת בקטסטרופה. לאחר המעמד המרגש שבו נתנו נשמעו עשרת הדברות (בליווי רעמים וקול שופר) עולה משה  להר סיני. באותו הזמן בני ישראל מקימים עגל מסכה ואומרים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"- ובכך מתעסקת רוב הפרשה.

אחד העקרונות שהתעסקנו בהם השנה בתורתו של הבעל-שם-טוב הוא העקרון של "תורת המראות", עיקרון המפנה את תשומת הלב של האדם אל עצמו פנימה ומבקש לראות בכל מציאות חיצונית שהאדם פוגש בבואה של נפשו שלו.

הפרדיגמה שעומדת בבסיס תורת המראות הוא ראייה אחדותית-הרמונית של העולם.                                                                 

דברים דומים אמורים גם לגבי מנהיג.
אדם שנבחר (?) להיות מנהיג מקיים קשר אחדותי-בלתי אמצעי אם הקהל שלו, ומעשה לא מדויק (חטא) של אחד הצדדים, שמשפיע על השני; המנהיג על המונהגים, והם עליו.  

גם חטא העגל נתפס בחסידות ככזה.

יש כאן עקרון עמוק מאד, שכל מי שעומד להיות מנהיג (בצבא, בחינוך, בכלכלה ועוד) צריך לשאול את עצמו תמיד, מה הדבר הזה קשור אלי, איזו אחריות יש לי על המעשה שהם עשו.

וזה נכון גם במערכת היחסים הבין-אישיים שלנו, המרחק או ההתנשאות שאני מרגיש של האחר כלפי, הוא בעצם המרחק שלי ממנו, או מעצמי.
"ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים".  הנה כתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל אדם" (משלי כ״ז(
בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומיםכשאדם עומד אצל מים נראה הצל שלו גדול על המיםוכשהאדם מרכין את עצמוכן הצל נעשה
קטןוכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים נעשה הצל קטן עוד יותר,
עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים אזי בא גם הפנים של הצל עד פניו של האדם,
כן לב האדם לאדםכשאדם חושב בעצמו שהוא גדולאזי חבירו גם כן גדולוכשאדם מקטין עצמו לפני חבירואזי חבירו גם כן מקטין את עצמו,
עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטיןאז גם חבירו עושה כן,
ואז נעשה בהם השוויונעשה בהם שיהיו שוים,
וזהו שנאמר אצל משה ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו,...
כן משה מאחר שהיה מקטין את עצמו נגד הבורא ברוך הוא, כן כביכול הקטין הבורא את עצמו

הלוואי ונצליח גם אנחנו לראות את העולם במבט הרמוני יותר, להצליח לשפוט את עצמנו לפני שאנחנו שופטים את האחרים, ולהקטין את עצמי במפגש שלי עם האחר. אולי כך נזכה לחיות חיים כנים ואחדותיים יותר. 

שבת שלום

חיים


יום שישי, 7 בפברואר 2014

לפרשת תצווה - להאיר את עצמי

http://srv1.jpg.co.il/4/514a01cf4625d.jpg"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת תצווה
להאיר את עצמי

שבת שלום מכינאים.
הרבה זמן לא נפגשנו ואני מקווה שאתם מתפתחים ומנצלים את הזמן. זה זמן של שבועות אמצע במכינות, עוד חצי שנה כבר לא תהיו במכינה ולכן זה זמן מעולה לבדיקה עצמית.
שנת המכינה היא "אקס-זמן" הוא ייחודי ולא חוזר על עצמו; האם עשיתי את השינוי שרציתי? האם אני לומד מספיק? האם שיפרתי את המיומנויות החברתיות שלי? ואת מיומנויות ההנהגה שלי? האם התפתחתי מספיק? נצלו את הזמן!!!
בפרשת השבוע שלנו, פרשת תצווה, ממשיך המקרא ומתאר את הצווים השונים בבנית המשכן. המשכן הוא "המקום הקדוש" הנבדל, האחר, זה מאפשר מציאות חיים אחרת - של השראה ורוח.
בפתיחת הפרשה מצווים בני ישראל על הדלקת המנורה במשכן
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
המדרש מביא דעות שונות בקשר שבין השמן לבין עם ישראל: לא מתערבבים, תמיד צפים למעלה, אך הדעה האחרונה מחברת הכל יחד: כשם שהשמן מאיר כך ישראל מאירים.   
כדרכה של החסידות, משמעות הזית הותמרה לאדם. וגם האדם עצמו הוא ייחודי ומאיר. אבל הוסיפו בחסידות ודרשו, שהגילוי הזה, של הייחודיות וההארה שלו מתגלה דווקא דרך "כתית" דווקא אז יש הארה.
מה המשמעות המעשית של "כתית למאור"? החיים צופנים בחובם תהליכים מורכבים וארוכים, לא כולם נעימים ולא כולם בשליטתי. הפרשנות לעומת זאת, בהחלט נתונה לשליטתי. אני צריך לבחור לראות את עצמי ואת מה שקורא לי כהזדמנות לצמיחה, כמקרה מזמן אותי ללמוד ממנו משהו, ואולי הדבר החשוב מכל זה לזכור שאני ייחודי ומסוגל להאיר.
היום קוראים לזה פסיכולוגיה חיובית, לפני מאתיים שנה קראו לזה "כתית למאור".
שבת שלום

חיים
לתובנות הארות והערות
thrakover@gmail.com


הרצאה מרתקת על אילך אנחנו תופסים דברים
TED דניאל כהנמן: מה אנחנו חושבים על מה שעברנו

יום חמישי, 30 בינואר 2014

פרשת תרומה - להיות משכן אלוקי



 בובר פינת ר' נחמן  - לפרשת תרומה


להיות משכן אלוקי

פרשת השבוע פרשת תרומה פותחת את פרשיות המשכן. המשכן הוא מקום המיוחד להשראת השכינה.
אני רוצה להמחיש זאת באמצעות דבריו של המאמן (קווצ'ר) רובין שארמה בספרו "גלה את ייעודך" הוא מדריך לקחת חמש התחייבויות יומיומיות כשאחת מהן היא:
הקדישו את שישים הדקות הראשונות שלכם ביום "לשעה הקדושה" שלכם . זהו זמן קדוש שבו תעשו את העבודה הפנימית שלכם (תפילה, מדיטציה, כתיבת יומן, קריאה בספרות החכמה, הרהור במצבם של חייכם) שתסייע בידכם לחיות את החיים הנעלים שלכם   

היכולת לבחור זמן, לייחד אותו כ"מטא-זמן", מסייעת שהיום הקרוב יהיה יפה ושונה, ובעיקר נתון יותר לבחירתך. האם הזמן הזה שונה? כן ולא. הוא שונה כיוון שאדם החליט שהוא שונה. ויחד עם זאת כנראה שיש משהו אינהרנטי דווקא בתחילת היום-דהיינו משהו שלא נתון להחלטת האדם.

הדברים הם כך, לא רק בזמן, כפי שמציע שארמה, אלא גם במקום. בני ישראל צריכים להקים "מטא-מרחב", מקום שבו השכינה תשרה, מקום שיהיה מקור השפע וברכה לכל העולם.

החסידות מלמדת אותנו שהמקום הזה הוא נפש האדם. לומדים זאת מהפסוק "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" לא בתוכו (במשכן), אלא בתוכם- בתוך כל אחד ואחד.

האם יש כזה מקום מיוחד בתוכי? כן ולא. אם לא ארצה להאמין בו, כנראה שלא אוכל למצוא הוכחות לקיומה של הנשמה. אבל אם אאמין, אז היכולת לחוש את השפע האי סופי והייחודיות שבי, מעוררת ומעודדת. ובנוסף, כנראה שיש משהו אינהרנטי בבחירה שדווקא הנשמה היא מקור הכוחות וגילוי האל.

"איפה נמצא האלוקים"? שאלו את התלמידים הרבי מקוצ'ק. ענה להם: "בכל מקום שתפתחו לו את הדלת שם תמצאו אותו"

האם אצליח היום לפתוח את הדלת, האם אצליח היום לבנות בתוכי את המשכן?
פרשת השבוע קוראת לי לנסות. ואני מאמין!

   



לפרשת משפטים - להיות עבד

בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת משפטים
להיות עבד



שבת שלום מכינאים יקרים

השבוע לא נפגשנו, אני מקווה שהסדנאות עוברות עליכם בטוב, ושאתם גדלים ומתפתחים.
אני רוצה לכתוב משהו לא פופולארי –בשבח העבדות. משהו שיושב על מערבולת אמוציונאלית.

פרשת השבוע – פרשת משפטים, שעמוסה בדינים, פותחת בדיני עבד. בדרך כלל  הייתי כותב על הרוע שבעבדות, על העוול שהיא יוצרת, על הניכור והפילוג בחברה, על רמיסת כבוד האדם ועוד ועוד. ועד כמה היהדות מסנה ליצור לעבד תנאים נאותים וכו' ואכן כבר נכתב רבות בדבר.

אבל אני רואה לנכון להראות צד קצת אחר של העבדות, צד שמבחין מה העולם המודרני הפסיד כאשר תודעת העבד פסה מהעולם. 


העולם המודרני ביקש להשתחרר מהתלות שלו בטבע - להיות אדון לעצמו-לא עבד. הוא ייצר מכונות שמסוגלות לעשות דברים טוב יותר ומהר יותר ממנו עצמו, ובכך בעצם הקים גולם שקם על יוצרו. האדם המודרני שחרת על דגלו חופש ייצר שני סוגים של עבדים, את עבדי כלוב הזהב של ההיטק-כתוצאה מהטכנולוגיה, ואת עבדי סדנאות היזע באסיה -כתוצאה מהגלובליזציה (ומי שלא קרא חלקים מהספר NO LOGO  שילך לקרוא).
ונדמה שרוב העולם, תקוע בעבדות מזן כלשהוא. עבדים למירוץ של הזמן. עבדים להספיק. עבדים להמצאות ולשכלולים. עבדים למותגים. עבדים לפייסבק וללוצאפ. העבדות סביבנו ובתוכנו, בלי ששמנו לב. מכורים לעולם המודרני על כל השכלולים וההמצאות והנוחות שהוא מספק, חיים כמעט בלי תחום בחירה לאדם - עבדים.

ואני רוצה לדבר בשבח העבדות
מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו, חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה.
אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך?
אמר לה, לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך. (בבלי ברכות לד ע"ב)
כוחו של  ר' חנינא בן דוסא, מגיע דווקא בשל היותו בעמדת עבד. במה שונה העבד? אין לו אגו, אינטרס  ונגיעות אישיות כאשר הוא מבקש משהו. הוא יכול להיכנס ולצאת מהמלך מתי שרוצה, ולכן ממילא גם בקשותיו נשמעות ומתקבלות.
האדם המודרני עסוק בעצמו, בפיתוח העצמי ועוד ועוד, ויש לכך מחירים לא פשוטים, מיסמוס ערך המשפחה, ערך הסולדריות והציונות כדוגמאות. כאשר אני במרכז האחרים ממילא נדחים לצדדים. אני עבד לאגו שלי.
אך העבד חופשי מעצמו . העבד יודע שרק אם ורק לאחר שיעשה את הדברים כראוי, הוא יכול לנוח.  

משפחה שלמה נהרגה בגלל פחית. בית שלם, ילדים קטנים תמימים מתו מוות אכזרי במיטתם. הראש הקטן הוא התנועה הנפשית של הבטוח בעצמו "יהיה בסדר", חשב לעצמו המדביר. זהו האסון של העולם המודרני הדואג לעצמו.  
התנועה של העבד היא התנועה הדואגת לאחר, היא תנועה שמוכנה לעבוד קשה כדי שלאחר יהיה טוב יותר. העבד המשודרג עליו אני מדבר הוא ה"פראייר", זה שנכנס מתחת לאלונקה, זה שמתנדב, זה שנותן לחבר חלק מהאוכל כדי לשמח אותו, לוח טרמפיסטים,מזמין אורחים שלא לדבר על, מתגייס, משלם מיסים)   
שנהיה קצת יותר עבדים. ושנדאג שלא יקרו אסונות.

שבת שלום
חיים
לתובנות הערות והארות 
t 

יום ראשון, 12 בינואר 2014

לצמוח מהשורש - לטו בשבט-בקצרה

מכינאי רבין וחנתון
ט"ו שמח

כך כותב ר' נחמן במעשה משבעה קבצנים

"מעשה בחכם אחד, שקודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וצווה אותם להשקות אילנות. יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו: להשקות אילנות"

מהם האילנות? וןמדוע זה כה חשוב להשקות אילנות
נסביר זאת עפ"י המהר"ל

והנה האדם עץ הפוך כי שרשו למעלה, ובארנו זה במקום אחר כי השורש של אדם הוא למעלה. כי השכל של אדם שהוא בראשו נטוע בשמים, כי האדם יש לו דביקות למעלה. ולפיכך כמו ששורש האילן בארץ שהוא יוצא מן הארץ, כן שורש אילן זה הוא האדם מלמעלה ממקום שיצא.

אם כן, השקיית האילנות היא בעצם החיבור לחיות האישית-רוחנית.
לכל אחד יש סוג של צינור רוחני - אלו השורשים הרוחניים של האדם.

אבא לפני מותו מצווה את הדבר החשוב: אל תשכחו להתחבר לעצמכם, לשורש החיות שלכם.
השאלה החשובה היא לא "מה תעשו" אתם יכולים לעסוק בכל מקצוע: נגר עו"ד רופא, מה משחשוב זה "איך תעשו"

שתהיה לכולנו שנה של צמיחה

חיים








יום שלישי, 7 בינואר 2014

דרך המדבר - חסידות לפרשת בשלח - פרשת השבוע



                                  "בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת בשלח
דרך המדבר
 מכינאי מכינת רבין וחנתון שבוע טוב

פרשת השבוע מתארת את יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ישנן שתי דרכים לארץ ישראל: דרך המדבר הארוכה ודרך שפת הים- הדרך הצרה יותר. הדרך הקצרה היא היפה יותר. הספַר שבין חום החול לכחול הים, לחש הגלים, השקיעות בגוונים השונים, האופק הנמתח עד הקצה. אין תמונה יפה מזו, ואין דרך יפה שכזו. זה מקום המגורים של העם היושב בארץ, השער לפרנסת הים, זה המקום הרגיש. וישנה דרך המדבר, המקום השומם בלי האנשים, בלי הצמחים, עם מעט חיות, עם הנוף החד-גוני בצבעי חום. ומסתבר כי דווקא דרך זו היא הדרך הנכונה.דווקא הדרך הארוכה היא הדרך הנכונה. לעומת זאת הדרך הקצרה, דרך הים,  היא המסוכנת. שלא עפ"י ההגיון בני ישראל לא הולכים בדרך הקצרה " דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" כיוון שהעם לא חזק מספיק " פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

החסידות כדרכה פעמים רבות, רואה את פרשת השבוע כראי לנפש האדם. היציאה מארץ מצרים היא היציאה מהמיצרים, מהמקום הלחוץ התקוע שבו אני עֶבֶד (לאחרים, לחברה, להרגלים שלי, לעבודה, לשגרה וכולי וכדומה). אומר הבעל-שם-טוב "כי מן הדרך הזה שהיא אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שהם הקליפות - גם כן ניזונין החיצונים, ועל כן וְלֹא נָחָם דרך ההוא - כִּי קָרוֹב הוּא". הדרך הקרובה, היפה, היא הדרך המוכרת. זה יתרונה אבל זה גם חסרונה. לעיתים כדי לצאת לחירות אמיתית, צריך למצוא דרך חדשה, דרך שנדמה שאחרים לא הלכו בה, או לפחות אני עלול ללכת בה לאיבוד. וזה הסיכוי שבה. פעמים ששינוי אמיתי דורש ניתוק מהעולם הקודם, כדי שלא אוכל לשוב למיצרים שלי, שאני כה רגיל אליהם.

שתהיה לכולנו ברכת הדרך

שבת שלום
חיים





,. 

אני נשאר אני - חסידות לפרשת תולדות - פרשת השבוע

"בובר פינת רבי נחמן" - סיפורים ותובנות חסידיות על החיים הישראלים.
אבל אני תמיד נשאר אני
לפרשת תולדות



אבל אני תמיד נשאר אני
לפרשת תולדותתמונה מוטבעת 1

מכינאי מכינת רבין ומכינת חנתון שלום

בלימוד השבוע ראינו את אחד העקרונות המרכזיים בחסידות, האומר שכל מה שכתוב בתורה צריך להיות רלוונטי להיום, לחיים שלנו. שהתורה מדברת על דמויות שהם "אכיטיפים" או ייצוגיים פנימיים שנמצאים בנפש האדם. ממילא לימוד התורה הופך להיות קריאה פסיכולוגסטית של התורה. נדגים זאת שוב מתוך פרשת השבוע.
כולנו מרגישים את המבט התקוע. לעשות או לא לעשות. אני יודע מה אני רוצה, ואני יודע מה טוב לי, ושני הקולות הללו מתגעשים בקרבי ומבקשים שאחליט. יש בי קול שמושך אותי למעלה, אל הטוב, אל עשיית טוב, לחיבור לערכים, ל"אבנים הגדולות" של חיי ושל מעגלי השייכות שלי. אבל יש לי גם קול שקורא לי למטה. הוא מגיע בעיקר בזמני עכב"ר (עייף כועס בודד רעב),ואז מגיעות ההתנהגויות שאני שונא לעשות. (השלם את החסר "כשאני במצב עכב"ר אני...."). לשני הקולות הללו קורא רש"ז מלאדי בספר התניא "נפש אלוקית" ו"נפש בהמית". אם נודה על האמת השמות די מובנים, קול פנימי אחד קורא לי להתבהם, להבוסס, לנצנץ, לשקוע, להימשך למטה. הקול השני הוא קולו של המוסר, החינוך, הערכים שגדלתי עליהם, הרוח של החיים (בשפה הדתית=אלוקות). שני הקולות הפנימיים הללו מיוצגים על-פי החסידות אצל רבקה בשעת הריונה
וַתַּהַר רִבְקָה .., וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? .. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ: (כה, כא-כג(
רבקה, כמו כל אחד מאיתנו, נושאת את שני הקולות, והפיצול הזה כמעט ומעביר אותה על דעתה. ואז מתגלה לה המציאות, יש בך שני קולות. קבלי זאת.
בשונה מהרמב"ם, גדול הוגי הדעות היהודי, שהלך בגישת אריסטו, שטען ש"נפש האדם אחת היא", טוענת החסידות ש לכל איש... אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה... ונפש השנית...היא חלק אלוה ממעל ממש.
מהו המענה שמקבלת רבקה?
המודעות.
אנחנו שואפים להרמוניה, להיות תמיד טובים, לא ליפול, תמיד לתרום, תמיד להיות חלק מהקבוצה, תמיד לחשוב גדול, תמיד להוביל ולהנהיג, וכשזה לא מתרחש מתערערת בנו האמונה בטוב שיש בנו. פעם אחת פצפונת של "קטנות" כזו, גורמת לנו לשכוח את כל הטוב שעשינו.
זה הלימוד מרבקה. הידיעה שיש בה שני כוחות, מרגיעה את רבקה ויכולה להרגיע כל אחד (וכמובן שזה בלי קשר לנסיון לצמצם את הפער בין שני הקולות). יש בי שני קולות; קולו של יעקב וקולו של עשיו, קול הנפש האלוקית וקול הנפש הבהמית, קולו של האיד וקולו של הסופר אגו. שניהם משמעים את קולם, ועלי להקשיב לשניהם ולתת לשניהם מקום.
הקבלה העצמית, היכולת להכיל את שני הצדדים שקיימים בתוך כל אחד, היא אחד הלימודים החשובים שניתן ללמוד היום מהתורה עתיקה. וכמו שאמר המשורר "לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח..לפעמים אני כועס ולפעמים אוהב – אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני". ועכשיו לעבודה.
מוזמנים ביום ג'
חיים