יום חמישי, 12 ביוני 2014

לא להתפחד כלל - לפרשת שלח-לך

גם הפעם נגע ביסוד עמוק וקצר מעולה מהפרשה. 

מדוע לא חפצו המרגלים להכנס לא"י, לכאורה זו המטרה ולשם יש להגיע?
הפסוק מתאר את ימי המדבר כמשולים לתקופת האירוסין בין בני זוג, בהם קיים חיזור ההדי ומשיכה גדולה עד מאד "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרוע".  
המדרש גם הוא מתאר את ימי המדבר כימים נפלאים הדומים לעונג של העובר במעי אימו. אוכל הם קיבלו את המן בו טעמו כל טעם. הם לא זקנו, בגדיהם לא בלו, כל העם מכונס יחדיו, השכינה שורה עימהם, ענני הכבוד היו סוככים עליהם מפני מפגעי הטבע. מציאות מושלמת. 
מושלמת מדי. 
בדיוק כמו עובר שעליו לצאת ממעי אימו, כך היה על בני ישראל לצאת מהאינפנטיליות של המדבר אל החירות הקשה בארץ. 

הפחד של המרגלים הוא הפחד מפני ההתמודדות והנפילות שיבואו.

מלמד אונו הרב קוק בספרו אורות התשובה עיקרון עצום - בשורה אחת: 

ביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה אדם בלתי חוטא - זהו עצמו החטא היותר גדול.

החטא היותר גדול הוא לא לחיות את החיים במלואם. לחשוב שכדי שלא אחטא לא אעשה משהו - זו בעייה חמורה יותר מאשר לעשות ולחטוא.

מי שלא עושה לא נכשל. אסור לא להתמודד. 

כמה פעמים עמדנו לפני החלטה ולא לקחנו אותה מחשש שמא... ניכשל. 
אתם לקראת שנה חדשה. שאלות רבות בפתח. 
האם להתגייס ל... האם להציע את עצמי ל... האם להגיד ש... באין ספור דוגמאות. 

להוסיף אומץ. לא לפספס כמו המרגלים. להיכנס לארץ - להיוולד! 
מזל טוב על הלידה


שבת שלום
חיים

הסוד של שבועות - "קבלה -תורה"

כמעט חג שמח מכינאים יקרים

"תיקון שבועות" קיבל את הנופח שלו בעקבות תורת הסוד של חכמי צפת במאה  ה-16.

להלן קטע מיסטי מרתק, בו מתאר ר' שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט "ידיד נפש") את חווית תיקון ליל שבועות שלו עם ר' יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך). מפיו של ר"י קארו בקעה קולה של השכינה המשבחת אותם על לימודם

קריאה מפעימה
ומי שמצליח, שיספר לי...
חג שמח של השראה ושל קבלת תורה
חיים


דעו לכם כי הסכמנו החסיד נר"ו (רבי יוסף קארו) ואני עבדו ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו. ותודה לאל כן עלה בידינו כי לא הפסקנו רגע, רק אשר תשמעו ותחי נפשכם.
וזהו הסדר שתיקנתי וסדרתי בלילה ההוא, 
....
ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: 
'שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם, אשריכם בעולם הזה אשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי, ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות, ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו. ודעו כי אתם מבני עלייה, וזכיתם להיות מהיכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקב"ה ובקע כמה אווירים וכמה רקיעים עד שעלה, ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו וכל צבא מעלה להקב"ה שומעים את קולכם. והנני המשנה הא' המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם, ואם הייתם עשרה הייתם מתעלה יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם, ואשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם, ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן שינה שהיא אחד משישים במיתה, וסרוחים על עריסותם, ואתם נדבקתם ביהו"ה והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר, לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים, ברוך שם כבוד כו'. 
ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין ואמרנו בקול כאשר נצטוינו. וחזר ואמר: 
אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה' עוז לעמו יתן כו''. 
את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אוזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה, כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכייה מרוב השמחה. וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבוקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. 
ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם. ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו. וימס לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכייה. וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו מי יתן והלילה הזאת השנייה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. 
ועם שבלילה הראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כמימריה, וגם ביום לא הונח לישון, כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שינסנו בעוז מותנינו ועשינו בלילה השנייה כסדר הראשון. ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינה עד עת קרוא המשנה, ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה, בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל:
שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים, הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון שני ההי"ן כו', ודברים רבים של חכמה אמר. 
הנה אחר כך אמר:
'אשריכם ידידי, אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בע"ה אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תראו חרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל. ודעו כי אתם מבני עליה כו' כדלעיל. ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלוני בקול רם שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כיום הכיפורים.
ודברים אחרים כמו חצי שעה. וחזרנו לסוד (לסדר) הלימוד. ואחר כך בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח הענין הלימוד ההוא. ואמר:
ראו השמע עם קול מדבר ככם, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם. ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גיבור אני, והחזיקו עצמכם לגדולים, כי אתם מבני היכלא דמלכא, וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין, ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו. הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל. ועתה אל תתלוצצו, חזקו ועלצו וחוט של חסד המשוך עליכם מדי יום ביומו זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורים מחמדת העולם. הקיצו שכורים, כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואת אלילי זהבו חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל, כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו. וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות...

ווידוי - לפרשת נשוא

בפרק ה אומרת התורה כי אדם שחטא (ומעל מעל=גזילה) צריך להתוודות "והתוודו, את-חטאתם אשר עשו".

הרמב"ם בפרק הראשון של הלכות תשובה מביא פסוק זה כמקור למצוות הוידוי.  
כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה--אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה--כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא:  שנאמר "איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם . . . והתוודו, את חטאתם אשר עשו" זה וידוי דברים.  ווידוי זה מצות עשה.
מהו וידוי ומה מטרתו?

ראשית חשוב לציין שהוידוי הוא בין האדם לאלוקים. רק כאשר ישנה חשיבות לפרסם את הוידוי (חטא מפורסם או חטא שבין אדם לחבירו) עושים זאת בגלוי. ווידוי הוא בצנעה.

שנית: הוידוי הוא רק השלב הראשון של הכרת החטא, ההודאה ש"אני הוא החוטא", לקיחת האחריות האישית על מעשי ועל ההשלכות שלהן. ווידוי שהוא לא חלק מתהליך שלם לא רק שלא מועיל (כלפי האדם עצמו, וכלפי רבש"ע) אלא שהנביאים מעידים על שנאת הקב"ה אנשים שכאלה.

הבעש"ט מבאר כי עניין הוידוי לא קיים רק ביחס לחטאים ולתהליך התשובה, אלא חלק מהתנהלות כללית של האדם ביחסו לסביבה, במיוחד במקומות שבהם האדם אמור לחוש בגאווה

פעם אחת בא הבעש"ט למקום אחד, ועשו לו כבוד גדול, ואמר להם הבעש"ט, תדעו כי כשמכבדים לאחד, מפשפשים במעשיו בעולם העליון, אם הוא ראוי לאותו כבוד, ולכאורה עושים לו רעה המכבדים אותו.  אך באמת מי שנתן לו ה' יתברך חכמה בלבו, מיד כשמכבדים אותו מהרהר בתשובה, ומפשפש בעצמו במעשיו, וממילא עושים לו טובה המכבדים אותו, שהביאו אותו לידי תשובה

הכבוד שניתן לאדם, לא ניתן לו בחינם, עליו להצדיק אותו – זו לא מתנה אלא משימה. וכיוון שבאמת האדם לא ראוי לכבוד שניתן לו, הרי שבזמן שמכבדים אדם, עליו להמתמלא בצורך להתחזק ולממש את הפוצניאל שטמון בו, כפי שבא לידי ביטוי בכבוד שאחרים מעניקים לו, למרות שכרגע בתפיסתו של האדם את עצמו, הוא אינו ראוי לכך.  

האדם צריך להיות בתהליך פנימי של בירור עד כמה יש לפניו דרך ארוכה של תיקון והתעלות, שהוידוי והחשיפה של המצב המצוי לעומת המצב הרצוי, היא רק השלב הראשון בו.

[נעיר, שכמובן וזו דרכו של האדם כלפי עצמו, אך עלינו כחברה/כמחנכים לנסות ולהאיר בדיוק את אותם חלקים שלעיתים האדם בעצמו לא מודע לייחודיות שבהם. וכך, כמאמר חז"ל "כל הבורח מן הגדולה – גדולה רודפת אחריו]

שבת שלום וחודש טוב

חיים

היא צוערת רחמוני- לפרשת תזריע

שבת שלום מכינאים
1.
השבוע הייתי במילואים. בעמק החולה מול הרי גולן הירוקים. הרבה עבודת שיריונאות של זיווד והעמסת טנקים.

בין לבין חטפתי כמה דקות מתות כדי לשלוף ספר קטן וללמוד (אחרי עשרות אלפי שעות שירות לקח לי להגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא ספרון שנכנס לכיס, מחולק לפסקאות קצרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה). היה לי בכיס את הספר "שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) ושם מצאתי את הפסקה הבאה:

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם. השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם (אפילו פשוט שבישראל) נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר (שיחה פה)

הפסקה הזו תפסה אותי בדיוק בזמן: להיות במילואים זה עול: לעזוב את הבית, הילדים, העבודה, המיטה, המוכר, וללכת למקום אחר. על-פי רוב אני מוצא את עצמי מנחם את עצמי בשמחות קטנות. הפסקה הזו גרמה לי לראות את התמונה אחרת לגמרי, להיות שלם איפה שאני, ואפילו לשמוח בכך.

תורה אמיתית היא לא מילה כתובה, היא תורה שפוגשת אותי ביום-יום שלי ונותנת לי פרספקטיבה אחרת, חדשה.


2.
בפרשת השבוע נקרא על נדב ואביהו. לפי ר' צדוק הכהן מלובלין, חטאם היה הרצון למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים, והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו ש מצינו אצל נדב ואביהו".

הפנטזיה להיות "ערומים" (כך חז"ל מפרשים את חטאם) בלי מחיצות היא בדר"כ לא אפשרית  בעולמנו. יש הגיון עמוק בכך שמפגש מתחיל בחימום או ב"סמול טוק" ורק אח"כ מתחמם. השפה היא הלבוש שלנו, דרכו אנחנו מופיעים. האפשרות להיות מובן גם בלי לדבר היא "פנטזיה מוזהבת" שיש בה צד מסויים של אמת ("אהבה ממבט ראשון") אבל אפשר לתת לרומנטיקה לנהל את החיים.

והלוואי ואצליח לבנות עולם שבו, כמו בשיר של חלפי, שהקירות יהיו קיימים, אך אינם חיץ ביני ובין העולם.
חיים

ללבוש בגדים - לפרשת שמיני

שבת שלום מכינאים
1.
השבוע הייתי במילואים. בעמק החולה מול הרי גולן הירוקים. הרבה עבודת שיריונאות של זיווד והעמסת טנקים.

בין לבין חטפתי כמה דקות מתות כדי לשלוף ספר קטן וללמוד (אחרי עשרות אלפי שעות שירות לקח לי להגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא ספרון שנכנס לכיס, מחולק לפסקאות קצרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה). היה לי בכיס את הספר "שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) ושם מצאתי את הפסקה הבאה:

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם. השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם (אפילו פשוט שבישראל) נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר (שיחה פה)

הפסקה הזו תפסה אותי בדיוק בזמן: להיות במילואים זה עול: לעזוב את הבית, הילדים, העבודה, המיטה, המוכר, וללכת למקום אחר. על-פי רוב אני מוצא את עצמי מנחם את עצמי בשמחות קטנות. הפסקה הזו גרמה לי לראות את התמונה אחרת לגמרי, להיות שלם איפה שאני, ואפילו לשמוח בכך.

תורה אמיתית היא לא מילה כתובה, היא תורה שפוגשת אותי ביום-יום שלי ונותנת לי פרספקטיבה אחרת, חדשה.


2.
בפרשת השבוע נקרא על נדב ואביהו. לפי ר' צדוק הכהן מלובלין, חטאם היה הרצון למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים, והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו ש מצינו אצל נדב ואביהו".

הפנטזיה להיות "ערומים" (כך חז"ל מפרשים את חטאם) בלי מחיצות היא בדר"כ לא אפשרית  בעולמנו. יש הגיון עמוק בכך שמפגש מתחיל בחימום או ב"סמול טוק" ורק אח"כ מתחמם. השפה היא הלבוש שלנו, דרכו אנחנו מופיעים. האפשרות להיות מובן גם בלי לדבר היא "פנטזיה מוזהבת" שיש בה צד מסויים של אמת ("אהבה ממבט ראשון") אבל אפשר לתת לרומנטיקה לנהל את החיים.

והלוואי ואצליח לבנות עולם שבו, כמו בשיר של חלפי, שהקירות יהיו קיימים, אך אינם חיץ ביני ובין העולם.
חיים