יום חמישי, 12 ביוני 2014

ללבוש בגדים - לפרשת שמיני

שבת שלום מכינאים
1.
השבוע הייתי במילואים. בעמק החולה מול הרי גולן הירוקים. הרבה עבודת שיריונאות של זיווד והעמסת טנקים.

בין לבין חטפתי כמה דקות מתות כדי לשלוף ספר קטן וללמוד (אחרי עשרות אלפי שעות שירות לקח לי להגיע למסקנה שהדבר הטוב ביותר עבורי הוא ספרון שנכנס לכיס, מחולק לפסקאות קצרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה). היה לי בכיס את הספר "שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) ושם מצאתי את הפסקה הבאה:

אחד שאל אותו על ענין נסיעה לאיזה מקום אם יסע לשם. השיב לו: כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא, כי בכל מקום שאדם (אפילו פשוט שבישראל) נוסע לשם הוא מתקן שם איזה דבר (שיחה פה)

הפסקה הזו תפסה אותי בדיוק בזמן: להיות במילואים זה עול: לעזוב את הבית, הילדים, העבודה, המיטה, המוכר, וללכת למקום אחר. על-פי רוב אני מוצא את עצמי מנחם את עצמי בשמחות קטנות. הפסקה הזו גרמה לי לראות את התמונה אחרת לגמרי, להיות שלם איפה שאני, ואפילו לשמוח בכך.

תורה אמיתית היא לא מילה כתובה, היא תורה שפוגשת אותי ביום-יום שלי ונותנת לי פרספקטיבה אחרת, חדשה.


2.
בפרשת השבוע נקרא על נדב ואביהו. לפי ר' צדוק הכהן מלובלין, חטאם היה הרצון למפגש ישיר ובלתי אמצעי עם הקב"ה

"וגם ביום יש פעמים עננים המונעים האור אבל לא מחשיכים, והם לטובה. כי המסתכל בשמש עיניו כהות וגם למנוע תוקף החום המזיק פעמים לאדם, כמו ש מצינו אצל נדב ואביהו".

הפנטזיה להיות "ערומים" (כך חז"ל מפרשים את חטאם) בלי מחיצות היא בדר"כ לא אפשרית  בעולמנו. יש הגיון עמוק בכך שמפגש מתחיל בחימום או ב"סמול טוק" ורק אח"כ מתחמם. השפה היא הלבוש שלנו, דרכו אנחנו מופיעים. האפשרות להיות מובן גם בלי לדבר היא "פנטזיה מוזהבת" שיש בה צד מסויים של אמת ("אהבה ממבט ראשון") אבל אפשר לתת לרומנטיקה לנהל את החיים.

והלוואי ואצליח לבנות עולם שבו, כמו בשיר של חלפי, שהקירות יהיו קיימים, אך אינם חיץ ביני ובין העולם.
חיים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה