בובר פינת ר נחמן - לפרשת כי תשא
"כמים הפנים לפנים"
מכינאים יקרים שבת שלום
פרשת השבוע עוסקת בקטסטרופה. לאחר המעמד המרגש שבו נתנו נשמעו עשרת הדברות (בליווי רעמים וקול שופר) עולה משה להר סיני. באותו הזמן בני ישראל מקימים עגל מסכה ואומרים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"- ובכך מתעסקת רוב הפרשה.
אחד העקרונות שהתעסקנו בהם השנה בתורתו של הבעל-שם-טוב הוא העקרון של "תורת המראות", עיקרון המפנה את תשומת הלב של האדם אל עצמו פנימה ומבקש לראות בכל מציאות חיצונית שהאדם פוגש בבואה של נפשו שלו.
הפרדיגמה שעומדת בבסיס תורת המראות הוא ראייה אחדותית-הרמונית של העולם.
דברים דומים אמורים גם לגבי מנהיג.
אדם שנבחר (?) להיות מנהיג מקיים קשר אחדותי-בלתי אמצעי אם הקהל שלו, ומעשה לא מדויק (חטא) של אחד הצדדים, שמשפיע על השני; המנהיג על המונהגים, והם עליו.
גם חטא העגל נתפס בחסידות ככזה.
יש כאן עקרון עמוק מאד, שכל מי שעומד להיות מנהיג (בצבא, בחינוך, בכלכלה ועוד) צריך לשאול את עצמו תמיד, מה הדבר הזה קשור אלי, איזו אחריות יש לי על המעשה שהם עשו.
וזה נכון גם במערכת היחסים הבין-אישיים שלנו, המרחק או ההתנשאות שאני מרגיש של האחר כלפי, הוא בעצם המרחק שלי ממנו, או מעצמי.
"ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים". הנה כתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל אדם" (משלי כ״ז(
בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים, כשאדם עומד אצל מים נראה הצל שלו גדול על המים, וכשהאדם מרכין את עצמו, כן הצל נעשה
קטן, וכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים נעשה הצל קטן עוד יותר,
עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים אזי בא גם הפנים של הצל עד פניו של האדם,
כן לב האדם לאדם, כשאדם חושב בעצמו שהוא גדול, אזי חבירו גם כן גדול, וכשאדם מקטין עצמו לפני חבירו, אזי חבירו גם כן מקטין את עצמו,
עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטין, אז גם חבירו עושה כן,
ואז נעשה בהם השווי, ונעשה בהם שיהיו שוים,
וזהו שנאמר אצל משה ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו,...
כן משה מאחר שהיה מקטין את עצמו נגד הבורא ברוך הוא, כן כביכול הקטין הבורא את עצמו
הלוואי ונצליח גם אנחנו לראות את העולם במבט הרמוני יותר, להצליח לשפוט את עצמנו לפני שאנחנו שופטים את האחרים, ולהקטין את עצמי במפגש שלי עם האחר. אולי כך נזכה לחיות חיים כנים ואחדותיים יותר.
שבת שלום
חיים
