‏הצגת רשומות עם תוויות חסידות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חסידות. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

האחר הוא כמו אני - לפרשת כי תשא

בובר פינת ר נחמן -  לפרשת כי תשא

"כמים הפנים לפנים"

מכינאים יקרים שבת שלום

פרשת השבוע עוסקת בקטסטרופה. לאחר המעמד המרגש שבו נתנו נשמעו עשרת הדברות (בליווי רעמים וקול שופר) עולה משה  להר סיני. באותו הזמן בני ישראל מקימים עגל מסכה ואומרים "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"- ובכך מתעסקת רוב הפרשה.

אחד העקרונות שהתעסקנו בהם השנה בתורתו של הבעל-שם-טוב הוא העקרון של "תורת המראות", עיקרון המפנה את תשומת הלב של האדם אל עצמו פנימה ומבקש לראות בכל מציאות חיצונית שהאדם פוגש בבואה של נפשו שלו.

הפרדיגמה שעומדת בבסיס תורת המראות הוא ראייה אחדותית-הרמונית של העולם.                                                                 

דברים דומים אמורים גם לגבי מנהיג.
אדם שנבחר (?) להיות מנהיג מקיים קשר אחדותי-בלתי אמצעי אם הקהל שלו, ומעשה לא מדויק (חטא) של אחד הצדדים, שמשפיע על השני; המנהיג על המונהגים, והם עליו.  

גם חטא העגל נתפס בחסידות ככזה.

יש כאן עקרון עמוק מאד, שכל מי שעומד להיות מנהיג (בצבא, בחינוך, בכלכלה ועוד) צריך לשאול את עצמו תמיד, מה הדבר הזה קשור אלי, איזו אחריות יש לי על המעשה שהם עשו.

וזה נכון גם במערכת היחסים הבין-אישיים שלנו, המרחק או ההתנשאות שאני מרגיש של האחר כלפי, הוא בעצם המרחק שלי ממנו, או מעצמי.
"ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים".  הנה כתיב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל אדם" (משלי כ״ז(
בשם הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומיםכשאדם עומד אצל מים נראה הצל שלו גדול על המיםוכשהאדם מרכין את עצמוכן הצל נעשה
קטןוכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים נעשה הצל קטן עוד יותר,
עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים אזי בא גם הפנים של הצל עד פניו של האדם,
כן לב האדם לאדםכשאדם חושב בעצמו שהוא גדולאזי חבירו גם כן גדולוכשאדם מקטין עצמו לפני חבירואזי חבירו גם כן מקטין את עצמו,
עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטיןאז גם חבירו עושה כן,
ואז נעשה בהם השוויונעשה בהם שיהיו שוים,
וזהו שנאמר אצל משה ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו,...
כן משה מאחר שהיה מקטין את עצמו נגד הבורא ברוך הוא, כן כביכול הקטין הבורא את עצמו

הלוואי ונצליח גם אנחנו לראות את העולם במבט הרמוני יותר, להצליח לשפוט את עצמנו לפני שאנחנו שופטים את האחרים, ולהקטין את עצמי במפגש שלי עם האחר. אולי כך נזכה לחיות חיים כנים ואחדותיים יותר. 

שבת שלום

חיים


יום שישי, 7 בפברואר 2014

לפרשת תצווה - להאיר את עצמי

http://srv1.jpg.co.il/4/514a01cf4625d.jpg"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת תצווה
להאיר את עצמי

שבת שלום מכינאים.
הרבה זמן לא נפגשנו ואני מקווה שאתם מתפתחים ומנצלים את הזמן. זה זמן של שבועות אמצע במכינות, עוד חצי שנה כבר לא תהיו במכינה ולכן זה זמן מעולה לבדיקה עצמית.
שנת המכינה היא "אקס-זמן" הוא ייחודי ולא חוזר על עצמו; האם עשיתי את השינוי שרציתי? האם אני לומד מספיק? האם שיפרתי את המיומנויות החברתיות שלי? ואת מיומנויות ההנהגה שלי? האם התפתחתי מספיק? נצלו את הזמן!!!
בפרשת השבוע שלנו, פרשת תצווה, ממשיך המקרא ומתאר את הצווים השונים בבנית המשכן. המשכן הוא "המקום הקדוש" הנבדל, האחר, זה מאפשר מציאות חיים אחרת - של השראה ורוח.
בפתיחת הפרשה מצווים בני ישראל על הדלקת המנורה במשכן
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"
המדרש מביא דעות שונות בקשר שבין השמן לבין עם ישראל: לא מתערבבים, תמיד צפים למעלה, אך הדעה האחרונה מחברת הכל יחד: כשם שהשמן מאיר כך ישראל מאירים.   
כדרכה של החסידות, משמעות הזית הותמרה לאדם. וגם האדם עצמו הוא ייחודי ומאיר. אבל הוסיפו בחסידות ודרשו, שהגילוי הזה, של הייחודיות וההארה שלו מתגלה דווקא דרך "כתית" דווקא אז יש הארה.
מה המשמעות המעשית של "כתית למאור"? החיים צופנים בחובם תהליכים מורכבים וארוכים, לא כולם נעימים ולא כולם בשליטתי. הפרשנות לעומת זאת, בהחלט נתונה לשליטתי. אני צריך לבחור לראות את עצמי ואת מה שקורא לי כהזדמנות לצמיחה, כמקרה מזמן אותי ללמוד ממנו משהו, ואולי הדבר החשוב מכל זה לזכור שאני ייחודי ומסוגל להאיר.
היום קוראים לזה פסיכולוגיה חיובית, לפני מאתיים שנה קראו לזה "כתית למאור".
שבת שלום

חיים
לתובנות הארות והערות
thrakover@gmail.com


הרצאה מרתקת על אילך אנחנו תופסים דברים
TED דניאל כהנמן: מה אנחנו חושבים על מה שעברנו

יום ראשון, 12 בינואר 2014

לצמוח מהשורש - לטו בשבט-בקצרה

מכינאי רבין וחנתון
ט"ו שמח

כך כותב ר' נחמן במעשה משבעה קבצנים

"מעשה בחכם אחד, שקודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וצווה אותם להשקות אילנות. יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו: להשקות אילנות"

מהם האילנות? וןמדוע זה כה חשוב להשקות אילנות
נסביר זאת עפ"י המהר"ל

והנה האדם עץ הפוך כי שרשו למעלה, ובארנו זה במקום אחר כי השורש של אדם הוא למעלה. כי השכל של אדם שהוא בראשו נטוע בשמים, כי האדם יש לו דביקות למעלה. ולפיכך כמו ששורש האילן בארץ שהוא יוצא מן הארץ, כן שורש אילן זה הוא האדם מלמעלה ממקום שיצא.

אם כן, השקיית האילנות היא בעצם החיבור לחיות האישית-רוחנית.
לכל אחד יש סוג של צינור רוחני - אלו השורשים הרוחניים של האדם.

אבא לפני מותו מצווה את הדבר החשוב: אל תשכחו להתחבר לעצמכם, לשורש החיות שלכם.
השאלה החשובה היא לא "מה תעשו" אתם יכולים לעסוק בכל מקצוע: נגר עו"ד רופא, מה משחשוב זה "איך תעשו"

שתהיה לכולנו שנה של צמיחה

חיים








יום שלישי, 7 בינואר 2014

דרך המדבר - חסידות לפרשת בשלח - פרשת השבוע



                                  "בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת בשלח
דרך המדבר
 מכינאי מכינת רבין וחנתון שבוע טוב

פרשת השבוע מתארת את יציאת בני ישראל מארץ מצרים. ישנן שתי דרכים לארץ ישראל: דרך המדבר הארוכה ודרך שפת הים- הדרך הצרה יותר. הדרך הקצרה היא היפה יותר. הספַר שבין חום החול לכחול הים, לחש הגלים, השקיעות בגוונים השונים, האופק הנמתח עד הקצה. אין תמונה יפה מזו, ואין דרך יפה שכזו. זה מקום המגורים של העם היושב בארץ, השער לפרנסת הים, זה המקום הרגיש. וישנה דרך המדבר, המקום השומם בלי האנשים, בלי הצמחים, עם מעט חיות, עם הנוף החד-גוני בצבעי חום. ומסתבר כי דווקא דרך זו היא הדרך הנכונה.דווקא הדרך הארוכה היא הדרך הנכונה. לעומת זאת הדרך הקצרה, דרך הים,  היא המסוכנת. שלא עפ"י ההגיון בני ישראל לא הולכים בדרך הקצרה " דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" כיוון שהעם לא חזק מספיק " פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

החסידות כדרכה פעמים רבות, רואה את פרשת השבוע כראי לנפש האדם. היציאה מארץ מצרים היא היציאה מהמיצרים, מהמקום הלחוץ התקוע שבו אני עֶבֶד (לאחרים, לחברה, להרגלים שלי, לעבודה, לשגרה וכולי וכדומה). אומר הבעל-שם-טוב "כי מן הדרך הזה שהיא אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שהם הקליפות - גם כן ניזונין החיצונים, ועל כן וְלֹא נָחָם דרך ההוא - כִּי קָרוֹב הוּא". הדרך הקרובה, היפה, היא הדרך המוכרת. זה יתרונה אבל זה גם חסרונה. לעיתים כדי לצאת לחירות אמיתית, צריך למצוא דרך חדשה, דרך שנדמה שאחרים לא הלכו בה, או לפחות אני עלול ללכת בה לאיבוד. וזה הסיכוי שבה. פעמים ששינוי אמיתי דורש ניתוק מהעולם הקודם, כדי שלא אוכל לשוב למיצרים שלי, שאני כה רגיל אליהם.

שתהיה לכולנו ברכת הדרך

שבת שלום
חיים





,. 

אני נשאר אני - חסידות לפרשת תולדות - פרשת השבוע

"בובר פינת רבי נחמן" - סיפורים ותובנות חסידיות על החיים הישראלים.
אבל אני תמיד נשאר אני
לפרשת תולדות



אבל אני תמיד נשאר אני
לפרשת תולדותתמונה מוטבעת 1

מכינאי מכינת רבין ומכינת חנתון שלום

בלימוד השבוע ראינו את אחד העקרונות המרכזיים בחסידות, האומר שכל מה שכתוב בתורה צריך להיות רלוונטי להיום, לחיים שלנו. שהתורה מדברת על דמויות שהם "אכיטיפים" או ייצוגיים פנימיים שנמצאים בנפש האדם. ממילא לימוד התורה הופך להיות קריאה פסיכולוגסטית של התורה. נדגים זאת שוב מתוך פרשת השבוע.
כולנו מרגישים את המבט התקוע. לעשות או לא לעשות. אני יודע מה אני רוצה, ואני יודע מה טוב לי, ושני הקולות הללו מתגעשים בקרבי ומבקשים שאחליט. יש בי קול שמושך אותי למעלה, אל הטוב, אל עשיית טוב, לחיבור לערכים, ל"אבנים הגדולות" של חיי ושל מעגלי השייכות שלי. אבל יש לי גם קול שקורא לי למטה. הוא מגיע בעיקר בזמני עכב"ר (עייף כועס בודד רעב),ואז מגיעות ההתנהגויות שאני שונא לעשות. (השלם את החסר "כשאני במצב עכב"ר אני...."). לשני הקולות הללו קורא רש"ז מלאדי בספר התניא "נפש אלוקית" ו"נפש בהמית". אם נודה על האמת השמות די מובנים, קול פנימי אחד קורא לי להתבהם, להבוסס, לנצנץ, לשקוע, להימשך למטה. הקול השני הוא קולו של המוסר, החינוך, הערכים שגדלתי עליהם, הרוח של החיים (בשפה הדתית=אלוקות). שני הקולות הפנימיים הללו מיוצגים על-פי החסידות אצל רבקה בשעת הריונה
וַתַּהַר רִבְקָה .., וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? .. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ: (כה, כא-כג(
רבקה, כמו כל אחד מאיתנו, נושאת את שני הקולות, והפיצול הזה כמעט ומעביר אותה על דעתה. ואז מתגלה לה המציאות, יש בך שני קולות. קבלי זאת.
בשונה מהרמב"ם, גדול הוגי הדעות היהודי, שהלך בגישת אריסטו, שטען ש"נפש האדם אחת היא", טוענת החסידות ש לכל איש... אחד צדיק ואחד רשע, יש שתי נשמות... שהן שתי נפשות: נפש אחת מצד הקליפה... ונפש השנית...היא חלק אלוה ממעל ממש.
מהו המענה שמקבלת רבקה?
המודעות.
אנחנו שואפים להרמוניה, להיות תמיד טובים, לא ליפול, תמיד לתרום, תמיד להיות חלק מהקבוצה, תמיד לחשוב גדול, תמיד להוביל ולהנהיג, וכשזה לא מתרחש מתערערת בנו האמונה בטוב שיש בנו. פעם אחת פצפונת של "קטנות" כזו, גורמת לנו לשכוח את כל הטוב שעשינו.
זה הלימוד מרבקה. הידיעה שיש בה שני כוחות, מרגיעה את רבקה ויכולה להרגיע כל אחד (וכמובן שזה בלי קשר לנסיון לצמצם את הפער בין שני הקולות). יש בי שני קולות; קולו של יעקב וקולו של עשיו, קול הנפש האלוקית וקול הנפש הבהמית, קולו של האיד וקולו של הסופר אגו. שניהם משמעים את קולם, ועלי להקשיב לשניהם ולתת לשניהם מקום.
הקבלה העצמית, היכולת להכיל את שני הצדדים שקיימים בתוך כל אחד, היא אחד הלימודים החשובים שניתן ללמוד היום מהתורה עתיקה. וכמו שאמר המשורר "לפעמים אני עצוב ולפעמים שמח..לפעמים אני כועס ולפעמים אוהב – אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני". ועכשיו לעבודה.
מוזמנים ביום ג'
חיים



לגלות בעצמי - האוצר מתחת לגשר - לפרשת ויצא

"בובר פינת ר' נחמן" - סיפורים ותובנות חסידיות על החיים הישראלים.
האוצר מתחת לגשר
 לגלות בעצמי – לפרשת ויצא


סוף שבוע טוב מכינאים יקרים

בפרשת השבוע, פרשת ויצא, למדנו על חלום יעקב. לחלומות מקום של כבוד בחשיבה היהודית "חלום – אחד משישים בנבואה". החלום הוא האפשרות להרפות מהאחיזה שלנו במציאות הנראית, ולהפליג על כנפי הדמיון למחוזות קיימים, לא מודעים. בדרך כלל אנחנו מנסים לשפר את עצמנו, את החיים שלנו, באמצעות השכל – לכן אנחנו לומדים כל החיים, אבל מסתבר שיש רבדים נוספים וממדים נוספים של קיום שאנחנו לא מבחינים בהם בחיי היום-יום השכלי.
יש החלטות שכליות, ויש החלטות שבאות ממקום אחר
 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.
מה קורה ליעקב? מה הבכי הזה? מאיפה הוא ידע שזו אשתו?
ההחלטה של יעקב לא באה, בדיוק כמו הבכי, מהחלטה שכלית. יעקב הקשיב לקולות הפנמיים שבתוכו, לאותה תחושה שזר לעולם לא יוכל להבין ולשפוט, בחסידות היא נקראת "בינת הלב". זה לא רגש סנטימנטלי חולף, ולא חשיבה רציונאלית – בינת הלב. הלב מבין, הלב יודע.
לעיתים אנחנו הולכים רחוק, מחפשים תשובות, אבל רוב התשובות לשאלות החשובות בחיים נמצאות בתוכנו, כמו אותו משל על "האוצר מתחת לגשר"

אוצר מתחת לגשר (גירסת פשיסחא)
היה מרגלא בפומיה [דבר זה היה רגיל בפיו של]  הרב הקדוש  ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרב הקדוש הרבי ר' שמחה בונים ז"ל שאמר: אשר כל אברך בנוסעו פעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים, צריך לידע המעשה מרבי אייזיק  מקרקוב, שבנה הבית הכנסת בקרקוב הנקרא בית הכנסת של ר' אייזיק  וזהו: 
    כי הר' אייזיק בן ר' יעקעליס חלם כמה פעמים שיסע לפראג, ושם סמוך לחצר המלך תחת הגשר יחפור בארץ וימצא אוצר גדול ויתעשר. הוא נסע לפראג ובבואו שמה הלך אל הגשר אשר אצל חצר המלך, אבל שם עמדו אנשי חיל ההולכים על המשמר לילה כיום, והיה ירא לחפור בארץ ולחפש במטמונים, אבל מרוב צערו כי עמל כל כך בדרך רחוקה, ועתה ישוב לביתו בחוסר כל, היה הולך כל היום סמוך לגשר אנה ואנה, תפוש במחשבותיו וכשחשכה הלך אל האכסניה לנוח, וביום השני וכן ביום השלישי שוב בא בבוקר בבוקר אל המקום הזה, וטייל שם כל היום, ולפנות ערב הלך לאכסניה. השר העומד שם בראש אנשי חיל שומרי ראש המלך, בראותו יום יום כי איש יהודי הולך שחוח ותוארו כעני המעוטף בצער ויגון, סובב סובב אצל הגשר כל הימים, קראו אליו ושאלו בדברים רכים: "מה אתה מחפש ועל מי אתה ממתין זה כמה ימים במקום הזה". סיפר לו כל הענין כי כמה לילות רצופים חלם כי כאן טמון אוצר גדול, ולמטרה זאת בא לפראג ברוב עמל וטורח. אז פתח השר את פיו שחוק ואמר לו: "האם היה כדאי שתיסע דרך רחוקה כל כך על ידי חלום, מי זה אשר יאמין לחלומות ?! הלוא גם אני בחלומי אמרו לי שאסע לעיר קרקוב ושם נמצא אחד הנקרא בשמו אייזיק בן ר' יעקעליס, ואם אחפור שם בבית היהודי אייזיק בן ר' יעקעליס  תחת התנור וכיריים אז אמצא אוצר גדול, אבל האם אתן אמונה בחלומות אשר שווא ידברו?! ולנסוע בשביל זה לקרקוב?! ואתה עשית שטות כזה לבא לכאן?!".  ויהי כשמוע רבי אייזיק בן ר' יעקעליס דברי השר הבין כי עיקר ביאתו לכאן היה למען ישמע דברים אלו ושידע כי האוצר נמצא לא כאן רק בביתו וכי עליו לחפור ולבקש במטמונים בביתו ושם ימצא האוצר. חזר ונסע לביתו וחיפש ומצא בביתו תחת התנור וכיריים את האוצר ונתעשר, ובנה בהונו הבית הכנסת הנודעת בשם בית הכנסת של ר' אייזיק בן ר' יעקעליס.
            כן הדבר כל אברך צריך לידע כי על ידי בואו אל הצדיק והרבי, נתוודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש והבן.
  
רוב האוצרות נמצאים בתוכנו. האם נעיז להקשיב לאותם חלומות שמורים, לאותם " קולות וזיכרונות מראות רבים שכבר שכחנו ספרי פלאים ומנגינות".
הלוואי ונצליח, לגלות – בעצמינו.

שבת שלום
חיים

לפגוש את הרשע- לפרשת וישלח

"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת וישלח 
לפגוש את הרשע

מכינאי מכינת רבין ומכינת חנתון היקרים שלום

לפגוש אדם רשע זה לא נעים. לעמוד פנים מול פנים אם אדם שברור לך  שרוצה ברעתך זה מפחיד. באחד מהמילואים האחרונים שלי הראו לנו סרטון שבו רואים מחבל יוצא לפעולה חבלנית נגד חילי צהל (זאת אומרת – נגדי). רואים את הפנים שלו את הנשק והוא מדבר עד כמה הוא רוצה להצליח במשימה שלו ולהרוג חיילים (בסוף השב"כ עצר אותו).
אנחנו אוהבים לשים בתוך מסגרות: הוא הפציפיסט וזה המיליטנט. הוא הימני וזה השמאלני. הוא התורם וזה המשתמט. הוא השוביניסט וזה הפמיניסט, הוא התלמיד המפריע וזה המשקיען וכו' וכו'. הוא הרשע והוא הטוב. יש רשע אחד בפרשת השבוע "עשיו הרשע" כך קוראים לו לפעמים. אבל בנינו, אנחנו לא פוגשים אנשים רשעים,  לא רק שאנחנו לא פוגשים כאלה, גם בתורה עשיו הוא לא רשע.
הרב הראשון של חבד, ר' שניאור זלמן מלאדי, מגלה כבר לפני יותר ממאתיים שנה מה שהיום כולם יודעים לצטט. אין תלמיד רע, יש תלמיד שרע לו. או יותר מזה אין תלמיד רע יש תלמיד שלא מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי. ודווקא זה שרע, הוא בעל הפוטנציאל הגדול יותר.
לכל אחד מאיתנו יש מקומות עמוקים, מעין מרתפים באישיות. באותם מעמקי תוהו אנחנו מחביאים את כל הדברים שקשה לנו להתמודד איתם. למדנו במשך השנים להדחיק, להחביא, להיות רציונאליים, להשליט את המוסר והסופר-אגו על הדחפים הללו, ועוד כל מני מנגנוני הגנה אחרים.
אדם "רשע", כך מלמד ר' שניאור זלמן, פשוט לא עשה את אותו תהליך. הוויטאליות מפעפעת בו – חיות בלתי מרוסנת. אבל הוא מוסיף, שעשיו רשע, כי אצלו הרבדים העמוקים, גדולים ובעלי עוצמה יותר מאלו של יעקב. האורות של עשיו גדולים מהאורות של יעקב, אבל ליעקב יש כלים, לעשיו אין.
אז כשאתם פוגשים מישהו, ואתם רוצים למסגר/לתייג/לשים עליו סטיגמה של "רשע" כזה או אחר, תעצרו, אולי פשוט הוא "גדול עליכם" ועל העולם. בדומה ל"פרופסור המשוגע" שדווקא בגלל גדלותו לא מסתדר בעולם, ייתכן שאותו איש רע שאתה רוצה לשנוא- הוא איש ענק – בפוטנציאל, אורות בלי כלים. "לעולם לא תדע מי עומד מולך".

שבת שלום
חיים


יש בי אהבה והיא תנצח - לפרשת מקץ ולחנוכה

"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת מקץ ולחנוכה 
יש בי אהבה והיא תנצח

שבוע טוב מכינאי מכינת רבין ומכינת חנתון היקרים

אני מקווה שאתם נהנים מהשינוי, אם בסדרת החלוצים(מכינת רבין) ואם בהמשך העשייה.

פרשת מקץ עמוסה. הקטע הסיפורי הארוך ביותר בתורה. פרשת השבוע היא פרק נוסף בעלילות יוסף וכתונת הפסים. מקץ שנתיים יוסף יוצא מבית האסורים והופך לסגנו של פרעה.

מה עובר על אדם שנים בכלא המצרי?. מניין שאב יוסף כוחות בגהינום-עלי-אדמות הזה? הנער היהודי (שלכאורה) אביו שלח אותו כדי להפילו בפח, שאחיו בגדו בו ומכרו אותו לעבד, שאשת אדוניו שיקרה ושלחה אותו לכלא, ששר המשקים לא זכר אותו - איך שומרים על אופטימיות במקום שכזה עם תפיסה שכזו.

מי ששקוע בבוץ, לא יכול למשוך את עצמו בשערות החוצה, או בלשונם של חז"ל "אין חבוש(אסיר) מתיר עצמו מבית האסורים" צריך מישהו או משהו מבחוץ. 

האמונה היא כזו. בעשור האחרון קוראים לזה "פסיכולוגיה חיובית".

מה נותנת סדרת חלוצים או התבוננות בדמויות מופת? אמונה. אמונה שאפשר אחרת. אמונה שאפשר לחיות אחרת, להיות טוב יותר, לעשות דברים אחרת. לראות מישהו אחר, חיצוני לי, ולקבל אמונה.
האמונה הדתית שיש מי ששומע היא ומסוגל לעשות הכל, גם היא כזו.

כבר 2177 (2013+167) שנים אנחנו מציינים בחנוכה את נצחון המעטים והחלשים. בזכות העוצמות הרוחניות, בזכות האמונה. או כמו בשירו של אריק אישנטיין ז"ל  "אומרים שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה... והיא תנצח" 
"אני ואתם תשנו את העולם"


חנוכה שמח והרבה אור.

חיים רקובר

נ.ב. אני מצרף  דברים יפים של השר פירון לתלמידי שנת שירות. נראה לי רלוונטי

השם - לפרשת שמות

"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת שמות
השם

מכינאי מכינת רבין ומכינת חנתון שבת שלום

לכל אחד יש שם. השם הוא הדרך בה אנו פוגשים את האדם, קוראים בשמו, והוא נענה. השם הוא המייצג את האדם, הוא ההופעה המוחשית ביותר לאישיות האינדבדואלית הייחודית. באמונה היהודית כאשר הורים נותנים שם לילדים "נזרקת" בהם מעין רוח קודש והם מסוגלים ברמה לא מודעת להבחין במהות אישיותו המיוחדת של ילדם. האדמו"ר מגור, ה"שפת אמת", מביא את גימטריה יפה: שם=ספר(=340). כאשר ההורים קוראים לילד בשמו, הם כותבים פרק ראשוני ומשמעותי בחיי בנם.  לכן המנהג ההלכתי לתת את שם הפעוט בשעה קדושה, בברית המילה [לבן] או בשעת עליה לתורה [לבת].

בספר בראשית ניתנים שמות רבים: אדם הראשון לחיות, חוה, אברהם, יעקב, שנים-עשרה השבטים. ניתן להגיד שבספר בראשית ניתנו השמות, ועתה בספר שמות צריך לדעת להשתמש בשמות הללו.
זהו תהליך הדומה להתפתחות האנושית, התחילה ניתן השם לילד ורק לאחר שנים הוא מודע אליו.
אך גם בנוגע ל"השם" נדמה לי שהדברים מקבילים; ספר בראשית הוא ספר שבו ההתגלות האלוקית חיה ומוחשית, כמעט ואין ניתוק בין האבות לבין האל. ספר שמות הוא ספר הגלות. בני-ישראל כבר לא פוגשים את האל "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם 'אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם' וְאָמְרוּ לִי 'מַה שְּׁמוֹ?' מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?"
כאשר אדם מולי, קרוב, אני מדבר איתו (נוגע בו). כאשר האדם מתרחק, עלי לקרוא בשמו.
האל, כמו שהוא מתגלה במציאות הנסתרת, נקרא השם, דווקא מתוך המרחק, זו אמונה. להאמין שאתה קורא בשם, והוא יענה לך.

ועכשיו תרגיל לשבת: אימרו בקול רם את שימכם מספר רב של פעמים, ותוך כדי, נסו לחשוב על המשמעות שלו עבורכם, מתי פגשתם בו לראשונה, האם הוא מייצג משהו וכד'.  


שבת שלום
חיים

געגוע- לפרשת וארא

"בובר פינת ר' נחמן" –לפרשת וארא
געגוע

 מכינאי מכינת רבין וחנתון שבת שלום

בסיפורו של ר' נחמן "מעשה משבעה קבצנים" אנו פוגשים בכל יום קבצן אחר. ביום השלישי מגיע לביקור הקבצן כבד הפה  הלא הוא משה רבינו שמעיד על עצמו "כבד פה וכבד לשון אנוכי"
במהלך הסיפור אותו יום מופיע הקטע היפיפה על הלב והמעיין

"יש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין, וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב... וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאד מאד, וצועק מאד לבוא אל אותו המעין, וגם זה המעין משתוקק אליו"

ניתנו כמה ביאורים אודות משל זה, מיהו הלב ומיהו המעיין, אך הגשה של ר"נ הוא כי ישנן מציאויות בחיים שבהם הקשר המשמעותי נבנה דווקא מתוך הגעגוע וההשתוקקות.
אל מול העולם של "תרבות הצריכה", בה רוצים שכל דבר יהיה זמין ומיידי, בכף היד, מציב ר"נ תפיסת עולם שונה המתיחסת לאו דווקא להשגים אלא למשמעות האישית שלהם.

"וכשמגיע היום להיות נגמר ונפסק, ואזי כשיגמר היום לא יהיה זמן להמעין ויסתלק חס ושלום, ואזי יסתלק הלב חס ושלום כנ"ל ויתבטל כל העולם חס ושלום כנ"ל, ואזי סמוך לגמר היום, אזי מתחילים לטל רשות זה מזה, שקורין "גיזעגינין" (איחולים וברכות פרידה) ומתחילין לומר חידות ושירים  נפלאים זה לזה באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד מאד.

מדוע מגיע קטע זה דווקא ביומו של הקבצן כבד הפה? נדמה לי שזו צריכה להיות הנחת היסוד של כל מפגש עם תורה, ענווה. ידיעה שיותר ממה שנאמר, יש עולם שלם נסתר. במקום מסויים המשילו זאת ליחס שבין האותיות של ספר התורה לבין הלבן של הגוולים (=הקלף), שהם חסרי מילים. התפיסה הרדודה מתייחסת למילים ולאותיות כעיקר, אך האמת היא שדווקא הלבן הוא המעמיד את השחור, בלעדיו לשחור לא יהיה קיום, ולכן מעלתו גדולה יותר. האין הוא המקיים את היש. החשק הוא המניע המרכזי לעשיה.

גם במפגש עם אדם - "צלם אלוקים" הדברים דומים. כשיש פגישה אמיתית בין בני אדם, התחושה המרכזית היא שאין מילים להגדיר מה בדיוק התרחש, המילים לא יספיקו, ועל כן דווקא הקבצן כבד הפה הוא שיכול יותר מכולם להסביר שלא כל דבר אפשר להסביר.

שנזכה תמיד להתגעגע...

שבת שלום

חיים